FLOGVIT
.bible

KlagesangeneKapittel 4

+ UndertekstGrunntekst← ForrigeNeste →
Å, hvordan er gullet blitt falmet, det fine gullet misfarget! Hellige steiner ligger spredt på hvert gatehjørne.
אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ ס ‬
Sions dyrebare sønner, verdt sin vekt i gull – å, hvordan regnes de nå som leirkar, verk av en pottemakers hender!
בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ ס ‬
Selv sjakaler byr frem brystet og dier sine unger, men mitt folks datter er blitt grusom som struts i ørkenen.
גַּם־*תנין **תַּנִּים֙ חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר *כי *ענים **כַּיְעֵנִ֖ים בַּמִּדְבָּֽר׃ ס ‬
Spedbarnets tunge kleber til ganen av tørst. Småbarn ber om brød, men ingen gir dem.
דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִ‪[t]‬כּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ ס ‬
De som åt av de fineste retter, ligger forkomne i gatene. De som ble oppfostret i purpur, klamrer seg til avfallshauger.
הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ ס ‬
Skylden til mitt folks datter er større enn Sodomas synd, som ble styrtet i ett øyeblikk uten at menneskehender rørte den.
וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ ס ‬
Hennes nasiréere var renere enn snø, hvitere enn melk. Deres kropp var rødere enn koraller, deres skikkelse som safir.
זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ ס ‬
Nå er deres utseende blitt mørkere enn sot, de kjennes ikke igjen i gatene. Huden er skrumpet inn over knoklene, tørr som tre.
חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ ס ‬
Bedre var det for dem som falt for sverdet enn for dem som falt for hungeren – de som ebbet hen, gjennomboret av mangel på markens grøde.
טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ ס ‬
Barmhjertige kvinners hender kokte sine egne barn. De ble til føde for dem da mitt folks datter gikk til grunne.
יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ ס ‬
Herren har uttømt sin vrede, øst ut sin brennende harme. Han tente en ild i Sion som fortærte hennes grunnvoller.
כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃ ס ‬
Jordens konger trodde det ikke, ingen av verdens innbyggere, at fiende og motstander kunne trenge inn i Jerusalems porter.
לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ *וכל **כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ ס ‬
Det skjedde på grunn av hennes profeters synder og hennes presters misgjerninger – de som utøste rettferdiges blod i hennes midte.
מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ ס ‬
Som blinde vaklet de gjennom gatene, tilsølt av blod, så ingen kunne røre ved klærne deres.
נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃ ס ‬
«Bort! Uren!» ropte folk til dem. «Bort, bort! Rør dem ikke!» Så flyktet de og vanket omkring. Blant folkeslagene sa man: «Her får de ikke bli.»
ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר׃ ס ‬
Herrens åsyn har spredt dem, han ser ikke lenger til dem. Prestene ble ikke vist respekt, de gamle fikk ingen nåde.
פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ *זקנים **וּזְקֵנִ֖ים לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ ס ‬
Fremdeles stirret våre øyne seg trette etter hjelp som aldri kom. Fra vårt vakthold speidet vi etter et folk som ikke kunne frelse.
*עודינה **עוֹדֵ֙ינוּ֙ תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ ס ‬
De voktet hvert skritt vi tok, så vi ikke kunne gå på våre plasser. Vår ende var nær, våre dager var talte, ja, vår ende var kommet.
צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃ ס ‬
Våre forfølgere var raskere enn ørner på himmelen. Over fjellene jaget de oss, i ørkenen lurte de på oss.
קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ ס ‬
Vår livspust, Herrens salvede, ble fanget i deres feller – han som vi sa om: «I hans skygge skal vi leve blant folkene.»
ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ ס ‬
Fryd deg og vær glad, Edoms datter, du som bor i Us-landet! Også til deg skal begeret komme, du skal bli drukken og blotte deg.
שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם *יושבתי **יוֹשֶׁ֖בֶת בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ ס ‬
Din straff er fullbyrdet, Sions datter, han skal ikke føre deg i landflyktighet igjen. Men din skyld skal han hjemsøke, Edoms datter, han skal avdekke dine synder.
תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃ פ ‬
←→